שגרירת הזיכרון

 

שגרירת הזיכרון

בפברואר 42', הילדה הצ'כית אלה שטיין בת ה-11, אולצה לעבור עם משפחתה למחנה הריכוז טרזין (טרזינשטאדט). מגורשת מביתה ומופרדת ממשפחתה, מיקיריה ומהעולם אותו הכירה, הצליחה אלה הקטנה לשרוד שלוש וחצי שנים במחנה, עד לסוף המלחמה.

סיפורה של אלה דומה מאוד לסיפוריהם של ניצולי שואה רבים שהיו ילדים או נערים בתקופת מלחמת העולם השנייה. כיום, לניצולים יש ילדים ונכדים משל עצמם, והם כמהים לספר להם על חוויותיהם בזמן השואה. לא תמיד הם יודעים כיצד לעשות זאת, ולא תמיד בני "הדור השלישי" רוצים לשמוע ולזכור.

אלה היא אחת מ-100 ילדים ששרדו את מחנה טרזין, וכיום היא בין הניצולים היחידים משם. היא גרה בארה"ב, והיא סבתא ל-4 נכדים שמהווים עבורה מקור לגאווה ולהנאה רבה (בעיקר כשהם הולכים יחד לשיר קריוקי). חוץ מהפעילויות עם הנכדים, נוסעת אלה ברחבי ארה"ב ואירופה ומרצה על חוויותיה כילדה בטרזין. הרצאות אלה הן השליחות שלה, והיא רואה את עצמה כשגרירה של הנחלת הזיכרון. אפשר לראות זאת מתוך התשובות לשאלות, עליהן ענתה אלה, וללמוד ממנה על חשיבות העברת המורשת הזו.

מה מניע אותך לנסוע בעולם ולספר לאנשים – בעיקר לילדים – את הסיפור שלך?

"אני רוצה לדבר בשם הילדים שנרצחו. אני מבקשת מאנשים לזכור אותם. כשאני מספרת עליהם, הם קמים לתחייה מחדש בליבנו ובזיכרוננו. אני הגשר בין הילדים של היום לילדים של העתיד, ומקווה שהילדים של היום יעבירו הלאה את הסיפורים. אם אנחנו, כניצולים, נמשיך לספר, ישמעו אותנו. אסור לנו לשמור בפנים."

מאיזה גיל לדעתך יש לחשוף ילדים לסיפורי השואה?

"מדהים אותי תמיד כמה ילדים קטנים ברחבי העולם יודעים על השואה. הם מודעים ורגישים למה שקרה. ילדים לומדים על השואה בבית הספר – בשיעורי היסטוריה או ספרות, כאשר הם לומדים על אנה פרנק. איני יכולה לומר מאיזה גיל צריך לחשוף אותם לנושא, אך לדעתי, אם מלמדים בדרך של סיפור – אפילו ילדים קטנים יכולים להבין. אני זוכרת שפעם ראיתי את חברתי מקריאה סיפור קשה לקהל צעיר. לעולם לא אשכח את הרגשות שמילאו את החדר. ילדים מרגישים עצב וכאב, והם מביעים סימפתיה."

מתי סיפרת לנכדייך על השואה? איך הם הגיבו?

"נכדי למדו על השואה בגיל צעיר מהוריהם, בבית הספר, ובבי"ס לעברית. אני מספרת סיפורים, וזהו חלק מחיי לחלוק את החוויות שלי. סיפרתי להם שהייתי בין האנשים הבודדים שהושארו בחיים, ולכן נכדיי חושבים שאני מיוחדת... אך אני מסבירה להם שגם את אלה שלא היו בני מזל כמוני, ומתו, אסור לשכוח."

כיצד את מתמודדת עם הזיכרונות?

"אני עדיין נפגשת מדי פעם עם חבריי הניצולים. אנחנו נזכרים יחד ובוכים יחד. אולם, אנחנו רוצים להיות חזקים. אני תמיד הייתי אדם חיובי – גם בטרזין. זה בטבע שלי. הגישה הזאת עזרה לי לעבור את השואה והיא עוזרת לי גם היום. כמו כן, הייתי שותפה לכתיבת ספר זיכרונות מטרזין. לנכדים שלי יש את הספר והם קוראים בו על הישרדות וידידות – שני רעיונות שאני מאוד מאמינה בהם."

מה הכי חשוב לך בחיים?

"להיות אדם טוב. להקשיב. לכבד אחד את השני. אנחנו חייבים לזכור שלכולנו אותה נפש ואותו לב. חשוב לי להיות מוקפת באנשים טובים שאוהבים אותי."

מהי העצה הכי טובה שתוכלי לתת לנכדייך ולילדים של היום?

"אני מאמינה שכולנו צריכים להיות אנשים יצרנים. אני לא רוצה להפסיק לעבוד וללמוד, ואני רוצה להוות דוגמא בכך. חינוך חשוב מאוד. חשוב לדעת מה קורה בעולם, ולהבין שמלחמות מפרקות את המין האנושי. השואה היא דוגמא להרס של העולם; ואני מאמינה שהחיים קצרים ולכן יש לנצל את הרגע לעשיית טוב ולנצור את הרגעים הטובים."